<h1>סמ"ג לאוין סימנים ע"ז—ע"ח</h1>
<h2>דף ה:</h2>
המניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכל עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ עצמו והשאור שבו מחמיצין אחד הוא (רמב"ם חו"מ פ"א הל' ב'), אינו עובר משום בל יראה ובל ימצא ללקות עליהם אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו עיסה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה ומכין אותו מכת מרדות (ע"פ רמב"ם שם ע"ש). תניא בתוספתא דביצה (פ"א ה"ג) שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים, מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב.
<h2>דף ל.</h2>
[פסק] אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו פירוש בתוך הפסח בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, שלא בזמנו פירוש לאחר הפסח, בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון ומקשה והאמר רבא דרבי שמעון קניס בחמץ לאחר זמנו לאוסרו הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ומתרץ הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובת לא. השיב רב יהודאי גאון (הובא שם תד"ה אמר ע"ש ובה"ג דף כ"ט ד') מדאמר רבא בחמץ בפסח במשהו כרב מכאן יש לדקדק שסובר בשאר איסורין כרבי יוחנן וריש לקיש (ע"ז ע"ג ב') דאמרי כל איסורין שבתורה בששים חוץ מטבל ויין נסך ותניא כוותיהו, וכן סובר רבא בפרק גיד הנשה (חולין צ"ז ב'), ודווקא [ב]חמץ יש להחמיר לפי שחמור מאד שחייבין עליו כרת ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא ואין בני אדם רגילין להיות בדילין ממנו בשאר ימות השנה ולכך מחמיר אף בשלא במינו במשהו שלא יבא להקל במינו מה שאין כן בטבל ויין נסך שהם [ב]שלא במינן בנותן טעם, והא דאמרינן בפרק אחרון דעבודה זרה (ס"ו א') על יין של איסור המעורב בענבים [שנתבקעו] וחמץ של חיטי איסור שנתערב בעיסת שעורין של היתר וסובר שם רבא שמין במינו במשהו, אומר רבינו יעקב (שם בתו') דביין נסך שנתנסך לע"ז מדבר שם ואותו חמץ הוא של טבל שבזה הכל מודים דבמשהו, ועוד אומר רבינו יעקב שכתוב בה"ג (דף כ"ט ד') אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, ומדקדקים מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ במשהו כרב, אם כן דומה שלא היה כתוב בספרים שלהם, במשהו כרב, ויכול להיות שרוצה רבא לומר אסור בששים ולא הוצרך לפרש לפי שכבר פסק בפרק גיד הנשה (חולין צ"ז א') כל איסורים שבתורה בששים, וכן פוסק בשאלתות דרב אחאי גאון (צו סימן פ') שחמץ בפסח בששים, אפס רבינו יעקב לא היה רוצה [כל כך] להקל לעשות מעשה וכשהיו מוצאין חטה בתוך התרנגולת מבושלת בפסח לא היה מתירה רק היה מתיר ל[ה]שהותה עד לאחר הפסח.
חטה שנמצאה בעופות ערב פסח והם מלוחים או צלויים ישליך החטה והכל מותר כיון שנתבטל טעם חמץ בששים קודם הפסח אינו חוזר וניעור לאסור במשהו כשיבא פסח דאינו במשהו עד שיהא בכרת שזהו בפסח, וראיה מדתנן (כלאים פ"ט מ"א) צמר גמלים ורחלים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלים מותר להביא פשתן לשם, וכן בשר מליח ישן או גבינה או דגים מלוחים שלא נבדק המלח מן החמץ (סימני סה"ת נ"ה), וכן בעור אווז שנפשט ונמלח קודם הפסח ולא נבדק המלח מותרין בפסח, אבל בשומן מהותך לפני הפסח אסור בשביל המחבת שמבשלין בה לחם שקורין שלנקו"ק או מ(י)טגנין רישול"ש בתוכה, [ו]גם פעמים שנשאר לאחר הטיגון מעט שומן במחבת ומחזיר[ין] אותו שומן לקדירה עם שאר השומן [ש]רוצה לטגן בו בפסח (ע"פ סה"ת שם), וכן הדין בחביות פעמים נותנין עיסה בשולים לדבק הנסרים, מותר היין לשתות בפסח כיון שטעם חמץ ביין נתבטל קודם הפסח, ובתוך הפסח אינו נותן טעם ביין שהרי כבר הוקשה החמץ, אבל סמוך לפסח שני חדשים אם נתן עיסה בשולים אסור לשתות בפסח מאותו חבית לפי שעדיין העיסה רכה וגם [ב]תוך ימי פסח נותן טעם ביין (ע"פ סה"ת שם).
כתב רבינו שמשון בתוספת(א) דמנחות (ס"ט א' סוד"ה דבלע) במסקנא, מתוך הסברא נראה בין לעניין טומאה בין לעניין איסור דכל דבר שהוא שלם שהוא ניכר בשלמותו שלא נתעכל ולא נלעס כגון חיטין שלמים שבגללי בקר דקאמר בפרק רבי ישמעאל (מנחות שם) דלקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין, ודגים שלמים כגון דג טהור שבלע דג טמא כדתנן בפרק קמא דבכורות (ז' ב') שאסור באכילה, ולהכי נקט בלע מפני שהוא שלם כל אלו אינו עיכול, [ו]בפרק בתרא דיומא (פ"א א') [אמרינן] זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ובלעו שפטור השני, פירוש שזפין פרונ"ש בלעז, אומר אבי אמי רבינו חיים כהן (בתו' שם) שאעפ"י שהם שלמים ולא נתעכלו פטור השני לפי שכבר נתחללה כמו שמצינו בפרק קמא דכריתות (ז' א') כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ומפרש שם הטעם מפני שנתחללה כבר, וזאבים שבלעו תינוקות וטהרו את הבשר בפרק רבי ישמעאל (שם) אף על פי דנקט שבלעו מסתברא שלא היו שלמים, ואותן חיטין שנמצאו במעי תרנגולת בפסח ראוי להחמיר ולאסור אם נתבשלו או נצלו עמהם דלא הוי עכול ויש בהן איסור חמץ ולא דמי לההיא דאהלות (פי"א מ"ז) גבי בשר המת כמה ישהא במעיו ויהא עיכול בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף ששם מדבר בבשר המת שנלעס ולא נכנס שלם בגוף.
אומר הרב רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' נ"ב) דהא דמסקינן בשילהי עבודה זרה (ס"ח ב') נותן טעם לפגם מותר הני מילי באיסורים שאין איסורן בכל שהו, אבל חמץ בפסח שאיסורו בכל שהו אלמא לאו בטעמא תליא מילתא נותן טעם לפגם אסור, וראייה לך דאמרינן בפרק כל שעה אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו עד לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן, פירוש ובמינן אמר רב (כ"ט ב') דאסור [בכל שהו], וטעם זה שבקדירות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אם עביד בהו במינן אפילו בפסח, וכרב ק"ל בהא דקאמר (שם) חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו בכל שהוא שהרי רבא פוסק כן, שמע מינה נותן טעם לפגם אסור. ועוד אומר הרב רבי אליעזר ממיץ (שם) שחמץ שאוסר במשהו היינו בדבר לח ומתערב, אבל ביבש כגון שנמצא על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת חותך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וריבוי החמץ ודיו עד כאן דבריו, אבל מורי רבינו יהודה בשם רבו רבינו יצחק ורבינו יעקב אומר (עי' פסחים ל' א' תד"ה אמר) דבכל מקום נותן טעם לפגם מותר.
כל קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין, אמר שמואל בפרק כל שעה שמשהה אותם עד לאחר הפסח ומבשל בהן כל מה שירצה כר' שמעון, וכן סובר רבא לעיל וכן הלכה. כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה חוץ מכלי שמניחין בו את השאור וכלי שמניחין בו חרוסת מפני שחימוצו קשה, וכן עריבות שלשין בהן את החמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח (רמב"ם חו"מ פ"ה הל' כ"א ע"ש). רבינו יעקב ורבינו שמשון בר ר' יונה (הובא באו"ז ע"ז סי' רצ"ח ע"ש) אסרו מדוכות שלנו אף בהגעלה מפני שהם [כ]בית חרוסת, ואומר הרב רבי יהודה בן הרב רבי יום טוב שלא נאסרו אלא ללוש בהן מצה כמו שמשמע הלשון משתמש בהן מצה, אבל לשאר תשמישין סגי בהגעלה, וכן פוסק רבינו [יהודה ב"ר] יצחק, ומדוכות של גוי[ם] אף לשאר תשמישין צריכין הגעלה לפי שנותנין שם רוטב נבילה ושמנוניתה עם הפלפלים, והא דתניא בתוספתא דזבחים (פ"י ה"ו) כלי אבנים אין טעונים מריקה ושטיפה אלא מדיחן, ההוא מדיחן הוי פירוש כמו מגעיל(י)ן כלומר מדיח(י)ן במים רותחין, וכן שונה שם למעלה מבבא זו רבי שמעון אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן מפני שנותן טעם ומדקתני [מפני] שנותן טעם יש ללמוד דההוא מדיחן היינו מגעיל(י)ן, ועוד פשיטא דקדשים קלים לאחר שהם נותר (שהוא נותן) בכלי נחשת טעונין הגעלה כי אפילו בתרומה שאין צריך שטיפה בצונן צריך הגעלה בחמין כמו שיש בפרק דם חטאת (זבחים צ"ו ב') וכ[ך] הפירוש, אין טעונין דין מריקה ושטיפה האמור במקרא שזהו מריקה בחמין ושטיפה בצונן לדברי חכמים, ולדברי רבי מריקה (בצונן) ושטיפה בצונן אלא די במריקה בחמין, ומה שאינו שונה (בתוספתא הנ"ל) מפני שנותן טעם גבי כלי אבנים זהו מפני ששנאו כבר לענין קדשים קלים, וכן מצינו בתוספתא דעבודה זרה פרק אחרון (ה"ב) ששונה שם מדיחן במקום מגעילן, וכן היא שם, הלוקח כלים מן הגוים, הכוסות והצלוחיות מדיחן בצונן, פירוש הואיל ונשתמשו בהם בצונן, היורות והקומקמוסין מדיחן ברותחין, השפודין והאסכלאות מלבנן. בענין היורות מפרש [בסוף ע"ז (ע"ו א') ואומר רב הונא] כיצד מגעילן נותן יורה קטנה (ל)[ב]תוך יורה גדולה, ויורה גדולה מקיף על שפתה בצק או טיט כדי שתקבל מים הרבה ויעברו המים הרותחין על שפתה שבעניין שבלעו שפתי היורה את האיסור מניצוצות שנתזו מן הרתיחה כך בשעת פליטתה הואיל ונתמלאת יפה מעלה ניצוצות על שפתה ופולט, וכתב מורי רבינו יהודה שכמו כן היה יכול לעשות עירוי מאחר שפסקנו למעלה (הל' שבת דף י"ג ג' בד"ו [הו' בשבת מ"ב ב']) שהוא ככלי ראשון [ואחר כך שוטפו ומשתמש בו].
<h2>דף ל:</h2>
א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדי[נן] להו אמר ליה קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא, והילכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, פירוש (שם תד"ה והלכתא) כל [דבר] זה מדברי רב אשי כלומר אני מחמיר על עצמי ללבנן אף על פי שהלכה דשריין בהגעלה, ודווקא גבי חמץ דהתירא בלע, אבל במקום שאיסורא בלע תניא בתוספתא דע"ז (פ"ט ה"ב) סכין מלבנה. וגרסינן בירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) סכין תוחבה שלשה פעמים בקרקע ודיו, הדא דאת אמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון, והליבון שאמרנו שיהא הניצוצות מנתזין ממנה, פירוש סכין גדולה דרך להפך בה בשר באש ולכך כאיסורה באש כך התירה באש, והא דאמר דסכין קטנה די בתחיבה זהו לחתוך בה צונן (ע"ז ע"ו ב'), ובתלמודינו בע"ז (שם) אומר נועצה עשר פעמים בקרקע קשה, אבל לחתוך בה דבר חם צריך הגעלה.
אומר הרב רבי אליעזר (יראים סי' נ"ב) דבכל איסורין שבתורה כשנבלע האיסור במקצת הכלי אין צריך הגעלה כ"א במקום בליעתו חוץ מבליעת קדשים, כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים צ"ו ב') אותה, פרט לתרומה, אמר אביי לכדמר דאמר מר גבי קדשים ומורק ושוטף במים, במים ולא ביין ולא במזוג, ובתרומה אפילו ביין ובמזוג, רבא אמר לא נצרכא אלא לכדתניא בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי ובתרומה אין צריך, עולא אמר לא נצרכה אלא לשטיפה יתירתא שאינה בתרומה, ושלשה האמוראים אינם חולקים וכל אחד אומר אמת והלכה.
אין לדקדק היאך מגעילין כלים והלא אין מבטלין איסור לכתחילה, דתנן במסכת תרומה (פ"ה מ"ט) סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה סאין חסר אחת של חולין ואחר כך נפלה שם סאה של חולין אם בשוגג נפלה תעלה ואם במזיד הפילה לא תעלה, ובפרק קמא דחגיגה בירושלמי (ה"ח) אמר רבי אבהו בשם רבי אחא דה"ה לכל איסורים שבתורה, וי"ל דווקא לאכול האיסור על ידי הביטול אז אין מבטלין אבל גבי כלים אין עושין שום דבר מן המים שנפלט בהן האיסור.
ושיעור בן יומו זהו מעת לעת, אמנם השיב ר"ת (עי' ע"ז ע"ו א' תד"ה בת) בתשובה אחת כי פירוש כל רבותינו דלינת לילה פוגמת וכן מוכיח הלשון דאמר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ואינו אומר מעת לעת, אמנם מאחר שאין ידוע לנו מי גורם פגימת הטעם או תחילת לילה או סופו או כולה צריך שתעמוד כל הלילה בלא בישול ועל דא אנא סמיך והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לחוש מפני החסרון עכ"ל, ור"י אומר כי לדברי המחמיר ומצריך מעת לעת יתיישב יותר מה שמצריך הכתוב שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול חטאת כי כל שעה שבשלוה בכלי חרס או נחשת אפילו שחרית [אפילו] בתחילת היום, בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועין הכלים מאיסור נותר כי אין כאן נותן טעם לפגם שהרי הוא בתוך מעת לעת וכיון שחל עליהם חיוב מריקה ושטיפה תו לא פקע ואין תקנה להשהותם עד יום השני כדי שלא יה(א)[ו] בני יומן.
נכון שלא להגעיל כלי בן יומו אם לא יהיה במים ששים כיוצא בו, שהרי המים נאסרין מחמת פליטת כלי הנגעל וחוזרין ונבלעין בכלי הנגעל, וכשמגעילין כלי שאינו בן יומו אפילו אין ששים במים שביורה אין נאסרין מחמת פליטת האיסור כי הכלי אינו נותן טעם במים כי אם לפגם ומותר, אפס ערב פסח שמגעילין כלים משום איסור חמץ מותר להגעיל קודם ארבע שעות אפילו אותן שהם בני יומן שנשתמש בהן חמץ רותח באותו יום שהרי יש כאן שלשה נותני טעם של היתר בטרם יבא האיסור, כיצד החמץ נ(ו)תן טעם בקערה והקערה נתנה טעם במים והמים חזרו ונתנו טעם בקערה ועדיין איסור חמץ לא הגיע, אבל לאחר ארבע שעות לא יגעיל כלי בן יומו אלא אם כן יש שם ששים מן המים כי מיד שהחמץ נפלט מן הקערה אל המים נעשים נבילה וחוזרין ונבלעין בכלי ואוסרין אותו (ע"פ סה"ת סי' נ"ה), וכלי שאינו בן יומו מותר להגעילו בכלי כשר, ויש מחמירין ומגעילין אותו בכלי אסור שאינו בן יומו (ע"פ סה"ת שם).
פירשו רב האי גאון ומר רב נהילאי [גאון] שכשמסירין הכלי הנגעל מן היורה רותחת, ששופכים על הכלי מים צוננין מיד וכן נהגו העם, ולא נתברר מה טעם צריך לעשות כן שהרי אם בשביל שלא יבלעו בתוך הכלי המים רותחין שפלט בהן [את] האיסור, הלא קודם שיספיק לשוטפו במים צוננין יש לנו לומר שהמים של איסור נבלעו בכלי, ועוד אם מגעילין כלי בן יומו והמים אסורין מחמת שאין במים ששים הלא מיד בעודו במים חוזר ובולע, ואם מגעיל[ין] כלי שאינו בן יומו הלא אין המים נאסרין כלל כאשר כתבתי למעלה, ובספר התרומה (סוף סי' נ"ה) כתב בשם רבינו יצחק הטעם מפני שאנו אומרים בפרק דם חטאת בזבחים (צ"ז א') תנו רבנן ומורק ושוטף במים, מריקה ושטיפה בצונן דברי רבי וחכמים אומרים מריקה בחמין ושטיפה בצונן כגיעולי גוים, והוא הדין שנעשה גיעולי גוים כקדשים, ואין נ"ל שלשם כך הפירוש שאין לעשות מריקה בצונן כדברי רבי אלא בחמין כגיעולי גוים, ולשם (צ"ו ב') הוא אומר ששטיפה בצונן יתירה היא בקדשים ואין צריך לעשות כן באיסור אחר, אפילו בתרומה שהיא במיתה אם בשלוה בקדירה, להתיר הקדירה לזרים, וכל שכן באיסור אחר כגון נבילה וחזיר (שם תד"ה לא), אמנם אומר אבי אמי רבינו חיים ברבי חננאל הכהן כי איסור תרומה קל מאיסור נבילה כדמוכח בירושלמי דתרומות (פי"א ה"ד) דפריך דתני גבי תרומות כלי שבישל בו תרומה מגעילו ג"פ בחמין, פירוש בכלי שני, וגבי נבילה תניא כלי שבישל בו נבילה מגעילו באור, פירוש בכלי ראשון כעין שאנו עושין, ובירושלמי שלפנינו אין כתוב כי אם מגעילו שלשה פעמים בחמין ואין למדין ממנה לעניין נבילה ומקשה שם תרומה דעון מיתה התרת נבילה דאיסור לאו לא כל שכן ומשני תרומות ומעשרות קבלו מעצמן כלומר ישראל קבלו מעצמן להפריש תרומות ומעשרות בבית שני ולכך אין להחמיר בהן דאין זה איסור גמור, אבל נבילה אסר הכתוב, ולפירוש זה יתיישב אף בקדירה של נחושת, ורבינו שמשון פירש (תרומות פי"א מ"ח ד"ה ירושלמי) בשל חרס ובחמין ובכלי ראשון רוצה לומר, ובנבילה אין לו תקנה, ואין קשה מדברי זקני לדברי כי לשם בזבחים (צ"ו ב') אומר אותה פרט לתרומה ובתרומה דאורייתא בבית ראשון מיירי.
אומר רבינו יעקב (ע"ז ל"ג ב' תד"ה קוניא ע"ש) דהא דאמרינן בפסחים פרק כל שעה הני מאני דקוניא אסור לאשתמושי בהו בפסחא, היינו דווקא היתוך זכוכית והוא מן החול ככלי חרס כדאמר בפרק קמא דשבת (ט"ו ב'), אבל היתוך עופרת מותרין בהגעלה ככלי מתכות.
<h2>דף מח:</h2>
חמץ נקרא משנ[ת]בקעה העיסה ונתערבו סדקי העיסה זה בזה, כדתנן בפרק אלו עוברין סידוק ישרף והאוכלו ענוש כרת, ובשיאור נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה שרבי מאיר אומר שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו לו שערותיו ורבי יהודה אומר שיאור כקרני חגבים (ע"פ יראים ריש סי' נ"ב), ואמרינן התם (מ"ג א') דשיאור דרבי מאיר אליבא דרבי מאיר ישרף ואין כרת באכילתו אלא מלקות, שחושבו כחמץ נוקשה ואינו כשאור גמור שראוי להחמיץ אחרים (ע"פ רש"י ד"ה שיאור), ושיאור דרבי יהודה לרבי יהודה ישרף ופטור על אכילתו, ושיאור דרבי מאיר לרבי יהודה מצה מעלייתא היא, מיהו מדרבנן בעלמא אסור כדאמר ונותנו לפני כלבו (שם תד"ה ונותנו), שיאור דרבי יהודה לרבי מאיר ענוש כרת, ופסק רב אלפס (ט"ו ב') כרבי מאיר שהרי שונהו במשנה בלשון רבים וחכמים אומרים זה וזה ענוש כרת פירוש זה וזה שיאור כקרני חגבים וסידוק שנתערבו סדקיו, ומי שאינו בקי באילו הסימנים מסקינן באלו עוברין (פסחים מ"ו א') אם פירש מלעסוק בעיסה ושהה כדי שיהלך אדם מיל כבר החמיץ וישרף (ע"פ לשון רמב"ם חו"מ פ"ה הל' י"ג וע"פ יראים שם ע"ש).
